<h1>רשב"ץ — מאמר חמץ</h1>
<h2>דף כו.</h2>
כתוב בספר הטורים [או"ח תכ"ט], מר"ח ניסן עד אסרו חג אין נופלין על פניהם לא ביום ולא בלילה, כך כתוב שם, ומה שכתב בלילה שטפא דלישנא הוא, שכל השנה אין לנו נפילת אפים בלילה, ואין אומרים צדקתך כן כתוב שם, ואנו מנהגינו לומר צדקתך, כי כן הוא הכלל המסור בידינו, כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד, כדאיתא בפרק בג' פרקים, וכיון שיש בו הלל אין מתענין בו אנשי המעמד, שאנו אומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, ואם אין בו הלל יש בו מעמד אם הוא חול, ובשבת אומרים צדקתך ואפילו ביה"כ שחל להיות בשבת, אבל בראש השנה אין אומרים צדקתך שהוא ר"ח, וזכרון א' עולה לכאן ולכאן. וטעם מה שאומרים צדקתך בשבת, י"א מפני אבילותו של משה שמת בשבת, וי"א שלא מת אלא בע"ש, כי בשבעה באדר מת, וכשמנינו כמה עמדו ישראל עד שנלכדה יריחו, שנלכדה בשבת, תמצא כי (ב)ז' באדר היה בע"ש, אבל אומרים אותו צדוק הדין על הנפשות הנדונות בגיהנם שחוזרות לדינן, ואין טעם למנעה בניסן יותר משאר השנה. ומה שכתב עד אסרו חג אין נופלין על פניהם, אנו נוהגין כאן כל החדש, וכן מר"ח סיון עד א"ח של שבועות, וכל חדש תשרי ממחרת יה"כ, ונראה כי טעם המנהג הוא מפני שבשמחת הרגל אין מזכירין תחנות המצערות הלב. וגם בכל חדש ניסן אין מתענין, וכתוב בספר המצות קטן בשם רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל, שהנודר להתענות כל השנה שני וחמישי, אינו חייב להתענות בכל חדש ניסן, שכיון שנהגו שלא להתענות, לא היה דעתו כשנדר על אותן הימים, ונהגו הבכורות להתענות בערב הפסח, ועוד נדבר בזה למטה בע"ה, ובמס' סופרים [פרק כ"א ה"ג] נתנו טעם בזה מפני שהנשיאים הקריבו [את קרבנם] בחנוכת הנשיאים כל אחד יומו, ואין טעם זה מספיק לכל החדש.
